דגניה א' (או דגניה, כפי שנקראה עד להקמת דגניה ב' בשנת 1920) נוסדה בשנת 1910 על אדמות הכפר אום ג'וני (שטח הכפר הנזכר במשנה ככפר גון או אגין, נכלל ב-3000 דונם ממזרח לנהר הירדן שנרכשו על ידי קק"ל בשנת 1904) על ידי קבוצה שנקראה "הקומונה החדרתית"[1].
הקומונה החדרתית הייתה הקבוצה השנייה שעבדה את אדמות אום ג'וני. קדמה לה "קבוצת הכיבוש" שהגיעה למקום בשנת 1909 בסיוע "המשרד הארצישראלי". קבוצה זו קיבלה על עצמה לנהל את המקום ללא ניהול של פקידי המשרד לניסיון של שנה אחת. ב-1909 נתגלה סכסוך בין מנהל חוות כנרת מטעם המשרד הארצישראלי, האגרונום ברמן, לבין הפועלים, וקבוצה של פועלים החליטה לקחת פסק זמן ולהשתלם בעבודת החקלאות בחדרה. ב־28 באוקטובר 1910, לאחר שחתמו על הסכם חדש עם הד"ר ארתור רופין מנהל המשרד הארצישראלי, חצו אנשי "הקומונה החדרתית" (שתי בחורות ועשרה בחורים), חלקם אנשי "הקומונה הרומנאית" (על שם העיר רומני שבאוקראינה), בהנהגתו של יוסף בוסל את הירדן בדרכם ליישב ולעבד מחדש את אדמות אום ג'וני.
ב-4 ביוני 1912 הקבוצה עברה מאום ג'וני לנקודת הקבע באב-אלתום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת - שם היא נמצאת עד היום. בשנת 1913 עבדה בדגניה קבוצת חברי ההסתדרות המצומצמת, בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה. בין חברי הקבוצה אליהו גולומב שהיה לימים ראש ארגון ההגנה, ומשה כרמי[2] ממעצבי החינוך המשותף. ב-22 בנובמבר 1913, התנדב משה ברסקי להביא תרופות לשמואל דיין, שהיה חולה. בדרכו חזרה ממלחמיה הותקף על ידי קבוצת שודדים שביקשו ליטול את פרדתו, והוא הניס את הפרדה לחצר דגניה. במאבק עם השודדים הספיק לפגוע באחד מהם בטרם מת מפצעיו.
